אני ה׳ אלהיכם. הקדים לומר כן בזה הפ׳ ביחוד משא״כ בכל הפרשיות דמצוי זה הלשון אחר האזהרה. אבל כאן הקדים מתחלה באשר פרשה של עריות ענין קשה היה לקבל נגד הרגלם עד מ״ת וכדאי׳ בשבת דק״ל שלא קבלו פ׳ זו אלא בקטטה מש״ה הקדים אני ה׳ אלהיכם. ובע״כ תקבלו גזרות. וכענין דמפרש במכילתא לשון עשרת הדברות אנכי ה׳ אלהיך. ועתה תקבלו גזרתי לא יהיה לך:
במעשה וגו׳ לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו. הקדים אזהרות הללו לפ׳ עריות באשר אדם עושה עבירה זו בשני אופנים. א׳ מראש פרעות התאוה פורץ גדר חקי התורה וחקי הדעת של האדם ג״כ. אבל זה האופן לא מיקרי הליכה אלא מעשה משום שאינו בא אלא במקרה. ב׳ מחקי המדינה שכך הנהיגו להתהלך באופנים הללו. והעובר על חקי התורה אינו מצד תאוה אלא כך המנהג. ע״כ הקדים הכתוב כמעשה ארץ מצרים שראיתם רגילים לפרוץ בתאותם כל חקי ודעת אנושי אתם לא תעשו כן. ותגדרו בפני התאוה הבא במקרה:
ובחקתיהם. שחקקו מדעת גדוליהם שראוי לנהוג כך להיות אח נושא אחותו וכדומה:
לא תלכו. לא תנהגו. מלשון הליכות עולם לו בחבקוק ג׳. היינו הנהגת העולם. וכן הרבה. ומש״ה לא כתיב מעשה א״מ וארץ כנען ביחד. היינו כמעשה א״מ אשר ישבתם בה. וכמעשה ארץ כנען וגו׳ לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו. היינו משום דבמצרים לא היו חקים בעניני אישות ולא היה רק מעשה תאוה. אבל בארץ כנען היה גם מעשה תאוה גם חקים רעים:
אשר ישבתם בה. אשר אני מביא אתכם שמה. באמת אין נ״מ בזה וגם כל חקות העובדי כוכבים אסור אלא משום דמחמת זה אתם עלולים להיות נכשלים באלה ע״כ הנכם צריכים להזהר הרבה כמש״כ להלן ה׳. כאשר יבואר שם. וכיב״ז הרבה בספר דברים כמו שם ו׳ י׳ השמר לך וגו׳ ובפרשת נצבים יבואר הרבה ברצות ה׳. שהזהיר הכתוב לעשות נדרים במקום שעלול להיות נפרץ ביותר . וכן איתא בעבודת כוכבים די״ז ב׳ דלא ליזיל אפיתחא דזונות דלא כייף יצריה ובמקום דלא אפשר בע״כ צריך לעצות אחרות שלא יכשל:
ארץ כנען. ייחד הכתוב אומה זו. מבואר שהם היו מקולקלים ביותר מכל שבע אומות. דבאמת אי׳ בב״ר פ׳ לך כשבא א״א לא״י ראה אותם חורשים בשעת זריעה כו׳ ונהנה מזה שראה אותם עוסקים בד״א ולא בתאוות. אבל הוא נכנס מצפון א״י. אבל הכנענים היושבי׳ על הים ועל יד הירדן שעוסקים במסחור המים היו משוקעים בתאוות ביותר:
את משפטי תעשו. ידוע פי׳ הת״כ ובגמ׳ יומא דס״ז מצות שדעת אנושי נותנת ג״כ. והזהיר הכתוב שזה יהיה מעשיכם בלא פרצה עפ״י התאוה. ולא הוצרך להזהיר להתהלך בם דהיינו שיהיה כך מנהגם של ישראל. דזה מובן שאחר שכך גם הדעת נותנת. יהי כן המנהג:
ואת חקתי תשמרו ללכת בהם. דברים שאין דעת אנושי נותנת כמו שעטנז וכדומה מכ״מ תהיו נשמרים להנהיג כך. והנה כבר ביארנו בספר שמות י״ח ט״ז שכל מצות ה׳ המה חקים וגזרות ואע״ג שבאמת גם דעת אנושי נותנת כך. אבל לא משום זה נצטוינו מפי ה׳ אלא משום שהם חקים וכמו שביארנו הכתובים במצות כבוד או״א שבדברות הראשונות ושבס׳ דברים ונ״מ בזה בכמה פרטים במצות אלו ג״כ שאין דעת תורה כדעת נוטה של ב״א יע״ש ואחר שכן הוא לא היה לרבותינו ז״ל לפרש כאן חקים על לבישת שעטנז וכדומה. אלא מדחלק הכתוב כאן משפטים וחקים ראו לפרש כן. והוא מדויק לפי הענין שאזהרה על הליכה שהוא להנהיג כך לא שייך על מצות שהדעת נותנת ג״כ כמש״כ. שאע״ג שיש בהם פרטים שיוצא מדעת אנושי מכ״מ לא שייך ע״ז אזהרת מנהג שזה אינו אלא מקרה. מש״ה מוכרח לפרש כאן מצות שאין דעת אנושי נותנת כלל:
ושמרתם את חקתי וגו׳. זה המקרא לפי הפשט נראה מיותר. וגם מוקשה שנוי לשון ממקרא הקודם שהקדים חקים למשפטים ורש״י הביא שתי דרשות שבת״כ לרבות שאר דקדוקי הפ׳ ד״א ליתן שמירה ועשיה לחקים כו׳. והנה בכ״ז לא נתיישב השנוי. וגם עיקר הדרשה הראשונה משמע מגוף הברייתא שבת״כ שלא משום יתור באנו לרבות כלשון רש״י אלא הוא גוף המקרא ולא רבוי. דהכי תניא בפ׳ י״ג הי״א ושמרתם את חקתי וגו׳ שאין לי אלא מה שפרט הכתוב שאר דקדוקי פ׳ מנין ת״ל ושמרתם את חקתי וגו׳. אלא כך הענין דהא שאנו רגילים לפרש ע״פ הת״כ וגמ׳ יומא הנ״ל משפטים מצות שיש בהם טעם וחקים מצות שהשטן משיב עליהם. זה אינו אלא במקום דכתיב משפטים וחקים. אבל בכ״מ דכתיב חקים ומשפטים אין המשמעות כן להקדים מצות שאין בהם טעם ליש בהם טעם. אלא עיקר הפי׳ כמבואר בספרי דברים כ״פ. וברייתא אחת הובא בקידושין דל״ז אלה החקים אלו המדרשות והמשפטים אלו הדינים. פי׳ חקים המה המדות שהתורה נחקקת בהם איך לדרוש ולהוציא מדיוק המקרא הלכות שלא נתפרשו. והכי דרשינן בכריתות די״ג ב׳ את כל החקים אלו המדרשות. והמשפטים אלו הדינים שנחקרו עפ״י החקים. והכי מבואר בירושלמי נדרים פ״ד והובא בר״ן שם דל״ז יכול אף מקרא ותרגום אתה למד בחנם ת״ל חקים ומשפטים כאשר צוני. חקים ומשפטים אתה למד בחנם ואי אתה למד מקרא ותרגום בחנם. הרי מבואר כמש״כ דפשט של גוף המקרא אינו בכלל חקים ומשפטים. ובס׳ דברים יבואר כמה פרשיות דכתיב בהם חקים ומשפטים וא״א לפרשם בא״א. וכן הרבה פעמים מצינו שאפילו כתיב חקים לבד המשמעות כללי התורה. אבל כ״פ כתיב חקים לבד שיש להם משמעות אחר. כמו בספר שמות והודעתי להם את חקי האלהים. וע״ע מש״כ ר״פ אם בחקתי עוד כונה אחרת. וכן כ״פ דכתיב משפטים לחוד. ומתפרש ג״כ הלכות שנחקרו ע״פ תורה שבע״פ כמו דאיתא בסנהדרין דפ״ז כי יפלא ממך דבר למשפט. זה הדין ומפרש בגמ׳ זה בתו מאנסתו דלמדין מג״ש. והכי פי׳ הרמב״ם הל׳ ממרים פ״א ה״ב הא דכתיב ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה אלו דברים שילמדו אותם מן הדין בא׳ מן המדות שהתורה נדרשת בהם עכ״ל והכל לפי הענין של אותו מקרא. וע״ע ספר שמות כ״ד ג׳ וד׳. אך במקום דכתיב חקים ומשפטים א״א לפרש אלא כמ״ש . אמנם בזה המקרא שאנו עומדי׳ בו שתי׳ זו שמענו בפירושו. א׳ הוא הפי׳ שבכ״מ דכתיב חקים ומשפטים שהוא עסק התורה והכי פי׳ ברייתא שבת״כ והובא בסנהדרין דנ״ט אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים כו׳ אלא אפילו גוי ועוסק בתורה ה״ה ככה״ג. הרי דלא פירשו על מעשה המצות אלא על עסק התורה שהוא ללמד הלכות עפ״י החקים שהן כללי התורה ויבואר עוד לפנינו ביאור המקרא. ב׳ הוא מעשה המצות שאין בהם טעם ושיש בהם טעם. ואע״ג שאין הפי׳ כן בכ״מ דכתיב חקים ומשפטים מכ״מ כאן מתפרש הכי מדבר הלמד מענינו שהיא ג״כ מדה בתורה. וע׳ מש״כ בס׳ שמות ח׳ י״ג וכיב״ז כ׳ התוס׳ סנהדרין דע״ט ב׳ בפ׳ מקרא מכה אדם. וזהו הדרש בת״כ ליתן שמירה ועשיה לחקים כו׳ דקאי על מעשה המצות כמובן מפרש״י. וכ״כ הרמב״ם שלהי הל׳ מעילה. וזה הפי׳ נשנה עוד בת״כ והובא ביומא דפ״ה ובכ״מ וחי בהם ולא שימות בהם. וזה לא מיירי בעסק התורה אלא במעשה המצות. והכי תנן שלהי מס׳ מכות רש״א ממקומו הוא למד שנאמר ונכרתו הנפשות העושות כו׳ אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. הא כל היושב ולא עבר עבירה כו׳. אבל זה הפי׳ ע״כ אינו לפי הפשט. תדע שהרי עיקר זה המקרא כתיב בפ׳ עריות ואנן קיי״ל דבג״ע יהרג ואל יעבור. [אם לא שנימא כדעת השאלתות דר״א פ׳ וארא דהא דבג״ע יהרג וא״י אינו אלא שלא ברצונה ומשום דפגים לה והוי כקטלא אבל ברצונה הוי ג״ע כשארי עבירות שבתורה שיעבור ואל יהרג. אבל לדעת ש״פ] צ״ל דזה הדרש אינו אלא כונה שניה וקאי על שארי מצות. זהו המתבאר בכלל ענין זה המקרא. וכיב״ז בס׳ דברים ו׳ א׳ וזאת המצוה החקים והמשפטים. פי׳ בב״ק דפ״ז משפטים דינים שבין אדם לחברו. והוא כונה שניה. וכמש״כ שם הרמז ע״ז. ועתה עלינו לבאר חלקי המקרא עפ״י שנוי הכוונות:
אשר יעשה אותם וגו׳. לפי פי׳ השני דקאי על מצות התורה משמעו אשר יעשה בפועל. וכדאי׳ במשנה דמכות הנ״ל דהיושב ולא עבר עבירה שהגיע לידו דומה כאלו עשה מצוה בפועל. אבל לפי׳ הא׳ דקאי כל עסק התורה פי׳ יעשה יחדש הלכה ע״י עומק עיונו לפי כללי התורה די״ג מדות והויות התלמוד. וכדאי׳ בסוכה פ״ב דריב״ז למד הויות דאביי ורבא. הרי דפלפולה ש״ת היה מדור דור. וזה מיקרי עשיה כלשון הגמ׳ שבת ד״י וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית. פי׳ אע״ג שכבר למד בה״ס אבל מה שמשה רבינו חידש הלכה עפ״י עיונו וזה מיקרי תורתו. כדאי׳ בעבודת כוכבים די״ט עה״פ ובתורתו יהגה יומם ולילה. ע״ז שואל אחר שהיה מוטרד מתי נעשית . ומעתה נבא לפי׳ הכתוב:
אשר יעשה אותם האדם. ובא הדרש אפילו כותי ועוסק בתורה. פי׳ עוסק היינו חוקר ומעיין כמש״כ הט״ז בא״ח סימן מ״ז ובת״כ נשנית בל׳ ברור אפילו כותי ועושה את התורה והיינו הך . וע׳ מש״כ לעיל ח׳ א׳ וט׳ ו׳:
וחי בהם. כבר נתבאר בס׳ בראשית ב׳ ז׳ ובכ״מ דחי פעם פירושו חי ולא מת ופעם פירושו חי בשלמות ולא בשפלות הדעת. ומובן לפי הענין. והכא לפי׳ הב׳ דקאי על מעשה המצות. הפשט ולא שימות בהם. ולפי׳ הא׳ פירושו שיהיה נפשו מתענג בהרגש רוחני בהם וע׳ מש״כ בספר דברים ד׳ א׳. ובא אזהרה זו דעסק התורה כאן בפ׳ עריות. נגד אופן הא׳ שכתבנו לעיל שעלולים להגיע לידי פרעות התאוה להפר חוק כמו מצרים וכנענים ע״ז הזהירה תורה שיהיו עוסקים בחקות התלמוד ובזה יהיו נשמרים מהרהורי עריות וכדאי׳ במס׳ ע״ז די״ז ב׳ על המקרא מזמה תשמור עליך תבונה תנצרכה מדבר זמה תשמור עליך תורה תנצרכה. ובאדר״נ פכ״ה תניא כל הנותן הרהורי תורה על לבו מעבירין ממנו הרהורי זנות. וכ״כ הרמב״ם שלהי הל׳ א״ב יתירה מכ״ז אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לד״ת כו׳ ואע״ג שאזהרה זו של שקידת התורה למי שראוי לה ישנה גם בל״ז. מכ״מ כך דרך התורה להזהיר במקום שצריך להזהר ביותר כמש״כ בס׳ דברים בעת יציאה למלחמה ונשמרת מכל דבר רע. ואע״ג שהוא אזהרה בכל זמן וכן הרבה. והנה בא מקרא הקודם לזה נגד מכשול עריות מצד חקי המדינה. וזה המקרא נגד פרעות התאוה כמש״כ דבשני אופנים דבר הכתוב:
לא תקרבו לגלות ערוה. קורבה המביא לג״ע אסור. אפילו לר׳ פדת בשבת די״ג דס״ל לא אסרה תורה אלא קורבה של ג״ע בלבד. ג״כ ה״פ שאם מכוין לג״ע ממש ה״ז מוזהר משעת קורבה ודברים המרגילים לכך. ולא נחלקו אלא באינו מכוין לג״ע אם מכ״מ הזהירה תורה שלא יבא לידי כך:
מולדת בית וגו׳. לפי הפשט הוא כפי׳ הראב״ע בשם י״א שהוא לשון גידולים. בין שנתגדלה בית אביה עם האח או מולדת חוץ מבית אביו. והכי היה ראוי לפרש להלן י״ב בת אשת אביך מולדת אביך. שהיא חורגתו כמשמעו ונתגדלה אצלו ובזה מיקרי אחותך. כמו שאמר אמנון על תמר אחותי. והכי נקראת סרח בת אשר אע״ג שלא היתה בתו ממש אלא בת אשתו כמבואר בסה״י וכמש״כ בס׳ במדבר פ׳ פינחס וכן כלב בן יפנה יאיר בן מנשה. אבל בא הקבלה שחורגתו מותר ואחות כזה מותרת. ובפי׳ אמרה תמר לאמנון כי לא ימנעני ממך. והרי למדנו מזה שעיקר הוא קבלה בע״פ:
ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. פירשה תורה בנדה אזהרה על הקריבה משום דנדה קיל מכל עריות דמותרת ביחוד מש״ה פירשה דמכ״מ שארי קורבות אסור:
בנדת טומאתה. ולא כתיב ואל אשה נדה. ללמדנו דכ״ז שלא באה במים אסור כל מיני קורבה והכי מבואר בשבת די״ג ב׳ שאמר אליהו על התלמיד שהקיל בזה בימי ליבונה שלא נשא פנים לתורה שהרי א״ת ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וגו׳ ופרש״י ועד שתבא במים לטבילה היא בנדתה דמרבינן מתהיה בנדתה בהוייתה תהא כו׳. בא רבינו לבאר בזה דבר אליהו שלא נשא פנים לתורה. והרי התלמיד ידע לאסור כל קורבה בימי נדתה אלא שהקיל בימי ליבונה ומאין הוכיח אליהו שגם בימי לבונה כך הוא. מש״ה פרש״י דלשון בנדת טומאתה מוכיח ע״ז. וכמו שדרשינן מבנדתה בהוייתה תהא כך יש לדרוש לשון בנדת. ואותו תלמיד כסבור לאסור קורבה ממקרא דיחזקאל ואל אשה נדה לא יקרב מקיש אשה נדה לאשת רעהו כו׳ דמשמע נדה ממש ולא בימי ליבונה מש״ה הביא אליהו מקרא זה:
לזרע לטמאה בה. כמו או לטמאה בה. פי׳ בין שאינו מכוין לתאוה אלא שתוליד לו. בין שמכוין לטמאה והיינו הנאה ותענוג של איסור נקרא טומאה:
ובכל בהמה. ובסיפיה דקרא כתיב לפני בהמה ולא כתיב כל בהמה היינו משום דבכלל בהמה כאן נכלל גם עוף כדאי׳ במס׳ ב״ק ספ״ה מש״ה כתיב כל בהמה כמו בשבת דכתיב כל בהמתך ועופות בכלל. אבל בסיפא דקרא דהאשה נרבעת ואין עוף רובע מש״ה לא כתיב כל:
נטמאו הגוים. היינו אומות שהיו משובשים בכלל בחקים גרועים ותקיא הארץ את יושביה ובא זה המקרא טעם על מניעת עריות שבא ע״י חקי המדינה ולא משום תאוה:
ושמרתם אתם את חקתי וגו׳. עתה שב המקרא לדבר בפרטי אנשים כמו שהתחיל בראש הפרשה להזהיר על שמירת העיון בחקים ומשפטים וע״י זה ולא תעשו מכל התועבות האלה. ודייק המקרא ושמרתם אתם שאין קדושת עיון תורה מועיל להציל מעבירה אלא לישראל ולא לאוה״ע:
האזרח והגר וגו׳. פי׳ הכתוב דאזהרה זו שייך ליחידים ולא לכלל האומה:
עשו אנשי הארץ וגו׳. היינו יחידים משארי אומות שלא היו להם חקים גרועים בהנהגה כללית מכ״מ היו בעלי תאוה ועי״ז ולא תקיא הארץ אתכם. לפי הפשט נראה ממקרא הסמוך כי כל אשר יעשה וגו׳ ונכרתו וגו׳ דה״פ שלא תחשבו דעריות לא יהא גורם אלא גלות כמו שקאה הארץ את הגוי אשר לפניכם שכמה מהם יצאו מא״י ולא רצו להלחם אבל לא כן יהיה עמכם אלא כל אשר יעשה וגו׳ ונכרתו וגו׳. כך היה נראה עיקר הפשט. איברא חז״ל לא פירשו הכי בשבת פ״ב ולמדו מכאן דעריות מגלה ישראל מן הארץ. הרי מפרשי ולא תקיא. היינו שטומאה זו יגרום שתקיא הארץ אתכם כמו העמים אשר לפניכם. אמנם שני הפירושים מוכרחים. שהרי המקרא קאי על שני האופנים שביארנו. א׳ ע״י נימוסי המדינה. והב׳ ע״י תאוה. ומזהיר הכתוב על הכלל כפי׳ הגמ׳ שלא יגרום גלות. והפי׳ מוכרח ממה דכתיב להלן כ׳ כ״ב ע״ש. ועל הפרט אם יהיו יחידים חוטאים בתאוה לא יהיו כמו אנשים יחידים משארי אוה״ע שהיה בא״י וקאה אותם. אלא יהיו נכרתים והיינו דכתיב מקרב עמם תניא בת״כ ועמם שלום. פי׳ אימתי המה נכרתים כשכל העם אינם חוטאים משא״כ אם כולם חוטאים בעריות הרי אלו גולים מן הארץ כדברינו:
ושמרתם את משמרתי. כבר ביארנו בספר בראשית כ״ו ובכ״מ שהתורה מכונה משמרת שהיא משמרת את האדם מכל רע. ואמרה תורה ושמרתם את משמרתי תראו לשמור את התורה שתתקיים בישראל:
לבלתי עשות וגו׳. כי כמו שתורה משמרת מן העריות כך להיפך עריות מזיק לת״ת ומטמא את האדם שאינו זוכה לה. וגם זה המקרא מתפרש בשני אופנים המבוארים לעיל. אם עריות בא ע״י חקי המדינה אזי גולים לחו״ל וממילא כשל כח התורה כדכתיב מלכה ושריה בגוים אין תורה. וע״ז כתיב לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו וגו׳. ומכ״מ בזה האופן עדיין אפשר ללמוד בחו״ל אלא שבא במחשכים כדאי׳ בסנהדרין דל״ד דזהו תלמוד בבלי. אבל אם איזה יחיד נכשל בעריות עפ״י תאוה אזי הוא מחליש כח התורה שבו והשכל מתגשם וע״ז כתיב לבלתי עשות מחקות התועבת אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם. דטומאת הנפש גורמת חולשת הדעת וקאי על מה דסליק מינה כדרך המקרא כמש״כ לעיל י״ג כ׳ וי״ז ט״ו:
אני ה׳ אלהיכם. המשגיח והמעניש כאמור:
